ציפורן חודרנית
ניין אינץ' ניילז מגישים אלבום קונספט חד שאינו מתקשר מוסיקלית
אפשר להאשים את ג'ורג' בוש בלא מעט דברים: מלחמות לא צודקות, החלטות יהירות ובריוניות ולעיתים אף בורות מקוממת. אולם על עובדה חיובית אחת לא ניתן לערער, והיא תרומתו למוזות האמנים בעולמנו. עבור מרביתם, השנאה העמוקה אליו וההתנגדות הנחרצת למעשיו, מהווים מקור השראה עוצמתית, כמו גם סיבה טובה מאד לקום בבוקר. התוצאה המורגשת לכך היא גל של יצירות מחאה בשרניות שכבר מספר עשורים לא נשמעו בווליום שכזה.
ב-2003 היו אלה רדיוהד עם “Hail To The Thief” שהריעו לגנב, לפני כשנה אפילו ניל יאנג קם ממאורתו ושירבט את האלבום הכי פוליטי בשנים האחרונות, ועתה טרנט רזנור, המוסיקאי המוערך שעומד מאחורי הרכב הרוק התעשייתי Nine Inch Nails, מצטרף לתופעה עם "Year Zero"; אלבום חתרני , מעמיק ונטול פשרות.
רזנור, זוכה שני פרסי הגראמי, פעיל עם ההרכב כבר מ-1988. כל פועלו מאז ועד היום זיכה אותו במוניטין של אמן פרפקטציוניסט אשר מעמיד בראש סדר העדיפויות את המסר. מבחינה זו, “Year Zero” עומד בצורה מושלמת בציפיות ואולי גם מעבר לכך. סיפור המסגרת המלווה את האלבום ואף מקדים לו (עוד לפני צאתו יצר רזנור עבור מעריציו משחק ריאליטי שהרכיב דרך רמזים את עלילת האלבום), הוא נבואת זעם בדיונית הנתפסת כהשלכת מעשיה הנוראיים של האנושות: המקום הוא ארה"ב, השנה היא 2022. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות עומדת על סף חורבן גרעיני שהמיתה עליה מדיניותה המיליטנטית אשר התחילה כבר 15 שנים מוקדם יותר.
טרנט מעביר את תחושותיו הקשות בקשר למציאות החברתית והמדינית שיוצר שלטון בוש. שש-עשרה הקטעים שב-"Year Zero" מוסרים זאת בנאמנות ובהדרגה. Hyperpower חסר המילים פותח בבומבסטיות ויוצר את האווירה הראויה; אחריו באים The Beginning Of The End המבשר על התקרבות הסוף; Survivalism המציג את ההתנהלות האלימה של הממשל; ו- The Good Soldier שמספר על צייתנות עיוורת של חייל השוכח לשם מה הוא נלחם. בהמשך מגיעים Capital G אשר נכתב על שמו של מושא הביקורת (לא כל כך קשה לנחש את זהותו: “I pushed a button and elected him to office/ He pushed a button and it droped a Bumb”).
My Violent Heart המספר על צלקותיו הנפשיות של חייל ששב משדה הקרב ו- The Warning שמזכיר שוב כי הזמן אוזל והקץ קרב.
The Great Destroyer מתכתב באופן ברור עם "1984" הנצחי של אורוול בכך שמדבר על שליטת גורם עליון במחשבות ובמעשים של האזרח הקטן. In The Twilight מגיע רגע לפני הסוף ומסביר איך תעתועים ואשליות הוליכו שולל והביאו את הסיום הטראגי – Zero Sum – בו כבר הגורל נחרץ וכל שנותר הוא להתייבש על החטאים ולהתפלל למחילה בעולם הבא.
אפשר להאשים את ג'ורג' בוש בלא מעט דברים: מלחמות לא צודקות, החלטות יהירות ובריוניות ולעיתים אף בורות מקוממת. אולם על עובדה חיובית אחת לא ניתן לערער, והיא תרומתו למוזות האמנים בעולמנו. עבור מרביתם, השנאה העמוקה אליו וההתנגדות הנחרצת למעשיו, מהווים מקור השראה עוצמתית,
כמו שניתן לשים לב, מאגרי חומרים לכתיבה לא חסרו לרזנור. ב-“Year Zero” הבעיה היא שזה לא מתיישב בקנה אחד עם הפן המוסיקלי, אשר בסופו של דבר מתקשה לסחוב אלבום שלם. הפתיחה מצוינת: תחילה, הרוק התעשייתי מורגש היטב כשבייסליינים בטנוניים חוברים למקצבים מחוספסים ומכתיבים את הסאונד השולט. ככל שנסחפים לתוך האלבום, האלקטרו תופס יותר ויותר מקום והמוסיקה החמה הולכת ונעלמת. מ- Vessel ו- Me I’m Not ועד ל- The Warning, זה עוד עובד. הבעיה מורגשת משיר עשר ואילך, שם הצליל המכאני נכנס לתבניות קבועות והשירים עצמם סובלים מחוסר תקשורתיות. סביר להניח שוויתור על שלושה שירים מתוך השישייה הנועלת, היה יוצר אלבום מושלם, אך בהתחשב באופיו המוכר וחסר הפשרות של רזנור, אפשר להבין וצריך לקבל את המתכונת הנוכחית.
הנרי רולינס התראיין אצלנו לפני מספר חודשים ואמר כי נפילתו של ג'ורג' בוש היא מטרתם של אמנים רבים ובאותו הזמן גם הפחד הכי גדול שלהם. כמו שהעיד על עצמו כי שנאתו כלפי הנשיא העילג היוותה לו מקור השראה ואנרגיות אינסופי, כך מוכיחים את אותו הדבר הרבה אמנים אחרים ביצירותיהם.
ב-“Year Zero” מצטרף טרנט רזנור עם ה-NIN לגל המחאה החתרני נגד ממשל בוש ופועלו. תמונת הכאוס העתידי שהוא מצייר נועדה להרתיע ולנתב את החברה לשינוי במינהגיה ובבחירותיה. במקצועיות רבה מצליח רזנור להפגין חזית מוסיקלית ומילולית אחידה בגווניה ובמסריה, אשר סוחפת את המאזין הישר אל זרועות המסר המחאתי. בכך הוא מוכיח שבכוחו ליצור יצירה שלמה, עניינית ומעניינת, שהיא לא פחות מאלבום הקונספט האידיאלי.
המומלצים: The Beginning Of The End, Survivalism, Capital G.
מתאים לאוהבי: מתכות, מחאות ונבואות זעם אפוקליפטיות.
לקנות / לא לקנות: אם רוק תעשייתי ואלקטרוני זורם בעורקיכם אז הייתם כבר מודעים לאלבום וקונים אותו לבד. אם זו הפעם הראשונה שאתם שומעים את השם Nine Inch Nails אז כנראה עוד לא צוידתם בקיבולת המתאימה לחומרים שכאלו.
Nine Inch Nails. “Year Zero”. הליקון/ Nothing Records, 63:50.